החלטה בתיק בש"א 4380/07

לפניי בקשת המבקש, שהינו הנתבע מס' 5, לחייב את המשיבה-התובעת, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו אם יזכה בדין.

התובענה בתמצית

1.         המשיבה הינה חברה פרטית, אשר הוקמה בשנת 2000, מתוך כוונה לרכוש את זכויות הניהול בקבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים". כיום מצויה המשיבה בהליכי פירוק.

2.         המשיבה, באמצעות מפרקה, הגישה תביעה כספית נגד שבעה נתבעים, וביניהם המבקש, בגין נזקים כספיים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה ממעשיהם וממחדליהם של הנתבעים, אשר הביאו, באופן ישיר, להתמוטטותה הכלכלית, עד לכדי כניסתה להליכי פירוק. סכום התביעה הועמד, לצרכי אגרה, על סך של 6,000,000 ש"ח.

3.         התביעה נגד המבקש מבוססת, בין היתר, על היותו יושב-ראש, גזבר, וחבר הנהלת העמותה אשר מכרה למשיבה את זכויות הניהול בקבוצת "בית"ר ירושלים" (הנתבעת 1). לטענת המשיבה, היה המבקש שותף פעיל במשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם למכירת הקבוצה, והיה אחראי על הצגת מצגי שווא אודות הקבוצה כלפיה עובר לחתימת ההסכם. כן נטען, כי בהיותו גזבר העמותה והאחראי על ענייניה הכספיים איפשר לנתבע 2 (משה דדש) ליטול מקופת העמותה מיליוני שקלים וכן איפשר לנתבעים 3- 4 (עו"ד אבולוף ועו"ד כהנוב), אשר שימשו כנאמנים, להעביר כספים מקופת העמותה ל"יעדים שונים ועלומים".

בתביעה מבקשת המשיבה להרים את מסך התאגדות העמותה, בכל הקשור למעשיו ו/או למחדליו של המבקש, ולחייב אותו (יחד עם הנתבעים האחרים) בהשבת הסכומים שהועברו שלא כדין לכיסם של העמותה ושל מר דדש. לחלופין מבוקש להורות למבקש ליתן דין וחשבון מלא ומפורט לגבי התקבולים שנתקבלו בקופת העמותה.       

טענות הצדדים

4.         המבקש הפנה בבקשתו להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") וכן להוראת סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ועל יסודן טוען הוא, כי סיכויי ההצלחה של התביעה בכלל, ולכל הפחות סיכויי ההצלחה של התביעה כלפיו הינם קלושים ביותר. זאת משום שלטענתו, כל פעילותו היתה במסגרת העמותה וכאורגן שלה, לא קמה נגדו אישית כל עילת תביעה, והוא לא היה מעורב כלל במו"מ שקדם למכירת הקבוצה. מכל מקום נטען, כי עילת תביעה, אם ישנה, קיימת לעמותה בלבד ולא למשיבה. עוד נטען, כי המבקש כיהן באופן פורמלי בלבד כגזבר וכחבר העמותה, אך בפועל, הניהול השוטף והיומיומי של הקבוצה ושל העמותה נעשה באופן בלעדי על ידי מר דדש והצוות המנהל של הקבוצה.

עוד נטען, כי משום שהמשיבה היא חברה הנמצאת בהליכי פירוק, יכולת גביית ההוצאות במידה שתביעתה תידחה, הינה נמוכה ביותר עד בלתי ריאלית. לעניין זה מפנה המבקש לבקשה לפטור מאגרה שהגישה המשיבה בעת הגשת התביעה ובה הצהירה כי הינה חברה בפירוק ובקופת המפרק סך של כ-285,000 ש"ח בלבד, ואין לה מקורות הכנסה שוטפים או צפויים. בקשתה לפטור מאגרה נדחתה, המשיבה שילמה את המחצית הראשונה של האגרה בשיעור של כ-75,000 ש"ח ולפיכך קופתה הידלדלה בשיעור זה.

5.         המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה הודפת את הטענה בדבר סיכוייה הקלושים של התביעה הן משום שלדידה יש להיזהר לקבוע בשלב כה מוקדם, ועוד בטרם התקיים קדם-משפט, כי מדובר בתביעת סרק שסיכוייה קלושים, והן לגופו של עניין משום המבקש נתבע בשל היותו גזבר העמותה אשר ניהל באמצעות חשבונותיו האישיים את ענייניה הכספיים של העמותה, ובשל אחריותו האישית, משום שפעל בניגוד להחלטות מפורשות של התאגיד אותו התיימר לייצג. לתמיכה בטענותיה הפנתה המשיבה לדברים שאמר מר דדש בחקירתו במסגרת תיק הפירוק של העמותה המתנהל בבית משפט זה (בש"א 2291/05, פש"ר 555/02, פרוטוקול מיום 7.1.07). אשר לסיכויי הגבייה נטען, כי הפקדת ערובה תיעשה במקרים חריגים בלבד, וכי הטענה בדבר סיכויי גבייה נמוכים מבוססת אך ורק על העובדה כי המשיבה מצויה בהליכי פירוק, ואין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוכיח מהם סיכויי גביית ההוצאות במקרה של דחיית התביעה. בפועל, כך נטען, קופת הפירוק אינה ריקה, המשיבה עומדת בתשלום דיבידנדים לנושיה בהתאם להסדר הנושים, ויש בסכום המצוי בקופת הפירוק (העומד כיום על סך של 224,145 ש"ח) כדי להספיק לכסות את הוצאותיו של המבקש, אם התביעה נגדו תידחה.

            מבחינה משפטית נטען, כי על הבקשה יש להחיל את סעיף 353א' לחוק החברות הקובע הסדר ספציפי לחיוב חברה בהפקדת ערובה. עם זאת נטען, כי אין להחיל את החזקה בדבר היותה של החברה חסרת יכולת כלכלית, משום שמדובר בחברה בפירוק, שיש לאפשר לה לתבוע כספים מכל החייבים לה על מנת שלא יקופחו נושיה.

6.         המבקש דווקא רואה בתגובת המשיבה משום חיזוק לטענותיו, וזאת משום שההוכחה היחידה שניתנה לתמיכה בטענות שהעלתה המשיבה בתביעה נגדו הינה פרוטוקול דיון שהתקיים רק לאחר הגשת התביעה, והדבר אומר דרשני, מה גם שממילא עדותו של מר דדש דווקא מחזקת את טענות ההגנה של המבקש. עוד נטען, כי המשיבה לא טרחה לפרט בתצהיר התומך בתשובתה את היקף חובותיה וההוצאות הצפויות לקופת הפירוק, ולא פירטה את היקף התשלומים לנושים על פי הסדר הנושים. לפיכך, ומשום שהמבקש הניח תשתית עובדתית כי המשיבה לא תוכל לעמוד בתשלום הוצאות, בשל היותה חדלת פירעון, והמשיבה לא סתרה תשתית זו - יש לחייבה בהפקדת ערובה כמבוקש.

המסגרת הנורמטיבית

7.         ההסדרים המאפשרים להורות לתובע להמציא ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אם תידחה התביעה, מבחינים בין תובע יחיד, בשר ודם, לבין תובע שהינו תאגיד.

ההסדר בעניין התובע היחיד מוסדר בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שאחת המטרות המרכזיות להפעלתה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות, והכלל הוא כי בערכאה הראשונה יופעל אמצעי זה לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד (ראה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות             (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 (1990); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846                (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד(2) 845 (2000)).

לגבי חברות, נקבע הסדר ספציפי לחיובה של חברה בהמצאת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בתחילה היה ההסדר מעוגן בסעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות"), אשר קבע כדלקמן:

"מקום שהתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות מהימנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתיתן את הערובה".

להבדיל מתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, קבע סעיף 232 לפקודת החברות תנאי הכרחי יחיד לחיובה של חברה במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע והוא חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, אם הנתבע יזכה בדין. בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות. הפסיקה קבעה חזקה, לפיה יש לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור. כמו כן נקבע, כי הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי נדחית מפני ההסדר הספציפי הקבוע בסעיף 232 לפקודת החברות (רע"א 544/89 הנ"ל; רע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף. קידום מכירות בע"מ, פ"ד מז(2) 192 (1993); רע"א  5088/96  Stoomhamer Amsterdam N.Y נ' עו"ד יוסף שגב, פ"ד נ(3) 471, 473 (1996)).

            עם כניסתו לתוקף של חוק החברות, ביום 1.2.00, פקע תוקפה של הוראת סעיף 232 לפקודת החברות. רק ביום 17.3.05, במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות, הוסף לחוק סעיף 353א', ששב וקבע הוראה ספציפית ביחס להפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, מקום בו התובעת היא חברה או חברת חוץ, כדלקמן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".